סיפור אהבה מרגש שיגרום לכם לדמוע

סיפור אהבה מרגש כולנו אוהבים, לפעמים לשקוע ב סיפור אהבה מרגש ולפעמים לדמוע קצת, להזכר קצת בסיפורי אהבה שקרו לנו בעבר ואולי אפילו להזדהות לא משנה כמה סיפור אהבה שלכם קשה צריך לדבר עליו לספר אותו ולנצור אותו כי מזה אתם מתחשלים.

התאהבתי בחבר הכי טוב שלי, מגיל 10 ליאור היה החבר הכי טוב שלי, שמע את כל הסיפורים שלי חווה את כל ההתאהבויות שלי, היה נוכח בכל המערכות יחסים שלי, מגיל 10 ליאור היה מלווה אותי במהלך הדרך שלי ותמיד היה לצידי עד השעות הקטנות של הלילה.

ביום הולדת 16 שלי ליאור הגיע עם זר פרחים ענק ליד הבית שלי וצעק לי מהחלון לרדת למטה, אני ארגנתי מסיבה גדולה בבית וחיכיתי לחברים שיגיעו, האמת כבר אז הרגשתי שאני מאוד מתרגשת ומאוד הדחקתי את ההרגשה הזאת, לא ידעתי מה זאת אהבה באמת, לא ידעתי שככה זה מרגיש ושהרגש החזק שמתפרץ לך מהחזה כשאת רואה מישהו מהחלון עם זר פרחים ענק, זה בדיוק ככה.

כמובן שירדתי למטה חייבת לציין שבאותה תקופה יצאתי עם מישהו אחר שכבר היה בבית שלי באותה שנייה, באותו רגע שחכתי מהכול ופשוט רצתי למטה חיבקתי כל כך חזק את ליאור כאילו זאת הפעם האחרונה שאראה אותו ושם באותו הרגע הזה שמעתי משהו באוזן מין "קליק" ואני יודעת שלא רק אני שמעתי את זה, ידעתי בכל עמקי נשמתי ובעצמות שלי שהתאהבתי בחבר הכי טוב שלי ועכשיו אני בצרות.

הצעתי לליאור להעלות למסיבה אך הוא סירב ולא הבנתי באמת מה הסיבה לכך היום אני מבינה שכל הזמן הזה לליאור כבר היו רגשות אלי והיה לו נורא קשה לראות אותי בידיו של גבר אחר, היום במבט לאחור הלוואי והייתי מבינה זאת קודם, לאחר המסיבה כולם התפזרו לבית ונשארתי ערה כמעט עד הבוקר הבן זוג שלי באותה תקופה גם הלך הביתה, יצאתי למרפסת וישבתי וכל מה שעבר לי בראש היה ליאור, כל כך רציתי שיגיע באותו רגע רציתי שרק הוא יהיה שם, לאחר כחמש דקות לאחר המחשבה הזאת אני מקבלת הודעה.

"ערה"?

אני מסתכלת ורואה הודעה מליאור, עונה לו,

"היי כן, בדיוק כולם הלכו"

"רוצה לרדת למטה? אני תכף יוצא אלייך"

בראש מתגלגלת לי מחשבה של האם זה יכול להיות? איך זה יכול להיות? מה הוא שמע את המחשבות שלי? הרגשתי שיוצא לי הלב מהמקום לא ידעתי איך להכיל את ההרגשה הזאת חשבתי שאני מקבלת התקף לב שזה מאוד מוזר בתור החברה הכי טובה של ליאור ההתנהגות ביני לבינו תמיד הייתה מאוד קלילה ונוחה. חיכיתי למטה וליאור הגיע, תמיד היה מתוקתק עם הרכב האדום שכולם התלהבו אז באותה תקופה הוא היה בין היחידים שהיה לו רישיון ורכב. הרגשתי מן גאווה חבויה כזאת.

היום הולדת שלי הוא בחורף בינואר וכאשר יצאתי החוצה הקור המקפיא הלא נורמלי הזה היה בגדר בלתי נסבל, הוא אמר לי תכנסי לאוטו, ברגע שנגעתי בידית של הדלת אני פותחת את הדלת והוא כבר מושך את היד שלי פנימה ומפיל אותי עליו, אני לא יודעת אם זה היה בכוונה או בטעות אך נשכבתי עליו בחצי הגוף והוא נתן לי חיבוק חזק.

התנתקתי ממנו מהר כי חשבתי על המבוכה שזה יוצר וכאשר הרמתי את העיניים והסתכלתי עליו כבר לא יכולתי להוריד את המבט יותר, כאלו כושפתי, העיניים שלו היו כל כך נוצצות ואני הרגשתי איך אני תכף מאבדת הכרה מהלחץ.

רוב הישיבה עברה כמעט בשתיקה הוא שאל כמה שאלות ועניתי עליהן, שאלתי מה היו מעשיו היום, הוא אמר לי שלא משהו מיוחד, פשוט ישבנו התחממנו באוטו יחד לא היה צורך בדיבורים, לא היה צורך בכלום כל מה שעבר לי בראש זה שאני רוצה להניח עליו את הראש ולהתכרבל אתו. דקה לאחר מכן התחיל גשם מאוד חזק, ליאור בדיוק שם שיר שאני מאוד אוהבת זה היה השיר שלנו. 

איך שהוא הדליק את השיר והתחיל המבול ליאור אומר לי…

" אני אוהב אותך ולא יודע מה לעשות"

אני מרימה את המבט אליו קצת מבולבלת ולא מבינה מה שמעתי הרגע…

"מה"?

"כן אני מצטער אני פשוט לא יכול לשלוט בזה יותר וגם לא להחזיק את זה בפנים יותר"

"אני אוהב אותך תמיד אהבתי אותך אני לא יכול להעביר יום אחד מבלי שתהיי בראש שלי, אני יודע שאני ואת החברים הכי טובים ושזה לא במקום אבל אני יודע שאומנם אני הורס עכשיו את הידידות בנינו לצמיתות אך אני לא אהיה שלם עם עצמי אם אפספס את ההזדמנות להגיד לך שאין אדם יותר חשוב ממך בחיי".

ישבתי כנראה איזה 6-7 דקות בהלם באוטו הגשם רק מתחזק המוזיקה מתגברת כאילו ליאור הגביר בכוונה על מנת שאשמע כמה שפחות כי הוא פחד, האמת התרגשתי מאוד כי הרגשתי שאני מרגישה בדיוק אותו דבר, הרמתי את הראש לליאור הסתכלתי עליו ועשיתי את הדבר שאני מתחרטת עליו עד היום, לא עניתי לו.

פחדתי לאבד אותו פחדתי שזה לא יצלח, הייתי גם בזוגיות ידעתי שאני לא אוכל לצאת מזה כל כך בקלות ולגרום לו לחכות לתשובה ממני היה פשוט הדבר הכי לא רומנטי לעשות באותו רגע. 

התקרבתי לליאור הנמכתי את המוזיקה לקחתי את היד שלו וחיבקתי אותו, הרחתי אותו וככה במשך חמש דקות פשוט חיבקתי אותו בתקווה שיבין מהחיבוק שלי את כל הרגשות שכבר התעוררו לי אליו, הוא חיבק אותי חזק בחזרה ועדיין שמר על מרחק מסוים על מנת לא לצאת משליטה. 

הצעתי לצאת מהרכב לנשום אוויר הוא הסכים, יצאנו מהאוטו עומדים מעשנים סיגריה, אני אומרת לעצמי במחשבות אם הוא באמת האחד שלי אלוהים תיתן לי סימן שאני צריכה לעזוב הכול, דקה לאחר מכן התחיל השלג הראשון.

שם באותו הרגע הזה הכול השתנה, העולם שלי, החיים שלי, המחשבות שלי, היעוד שלי, הכול ברגע אחד קטן השתנה. סיבבתי את הראש לליאור ואמרתי לו…

"אני גם אוהבת אותך" 

"מה"?

"כן אני אוהבת אותך וכנראה תמיד אהבתי"

"אני בזוגיות כרגע, וצריכה זמן על מנת לעשות סדר בדברים, האם אתה מוכן לחכות לי קצת?"

"אני לא אלך לשום מקום ומעולם לא התכוונתי"

ובאמת כך היה אני והבן זוג שלי נפרדנו לאחר מספר חודשים, ידעתי שזה כבר הסוף כי לא באמת היו שם רגשות, הקשר שלי ושל ליאור התחזק נהיינו יחד בילינו תקופה מדהימה נהנינו מכל רגע ודקה כאילו ידענו שזה בסוף יגמר כל יום כאילו הוא היום האחרון.

גדלנו, ביום הולדת 18 שלי חגגתי במסיבה גדולה וכמובן שליאור הגיע רקדנו ונהנו, באותו יום הלכתי לישון אצל ליאור זאת הייתה הפעם הראשונה שבאתי אליו, היחסים של ההורים שלנו כבר התחילו להתערער עקב מצב כספי וחוזים למיניהם, אני ואמא של ליאור היינו מאוד מחוברות כאשר התחלתי להגיע קבוע לליאור לבית ולהישאר לישון אצלו, בבקרים היינו יושבות לקפה יחד ומכינות ארוחת בוקר לכל בני הבית.

עם הזמן הקשר שלי ושל ליאור התחיל להכיר מעידות מסוימות, זה התלווה בקנאה ובעיקר בלחץ עצום מבני המשפחה שלו, הקשר בין המשפחות שלנו נותק סופית וניסינו להתעלם מזה עד כמה שניתן. 

באחד מן הימים יצאנו ליום הולדת של חברים וגם באותו סוף ערב הגעתי לליאור וכבר אז הרגשתי שמשהו לא בסדר, התיישבתי על שידת המראה בכניסה לבית, היה חושך מוחלט בכל הבית ורק הפנס מבחוץ מאיר על החלון, הוא הרים לי את הראש ונשק לי ואמר "אני מצטער", והדמעות התחילו לזלוג כי ככה אני וליאור אנחנו לא צריכים לדבר על מנת להבין אחד את השני היינו מחוברים בכל חלק בגוף ידענו מה כל אחד חושב על השני וגם באותו הרגע האינטואיציות שלנו היו כל כך חזקות שלא היה ניתן להסתיר את זה גם מהסביבה. 

שאלתי…

"למה"?

"אני מצטער, המשפחה מתערבת אני לא יכול להחליט יותר ואני עייף מהמלחמות"

"זה או לאבד את הקשר עם ההורים שלי לצמיתות או שננתק את הקשר בנינו אני לא יכול לסובב את הגב למשפחה שלי, יש המון בעיות בין המשפחות שלנו וזה מחייב אותנו לזמן הזה להפריד כוחות, אני לא יכול להתמודד עם זה שאת לא יכולה לעלות לכוס קפה עם אמא שלי"

לא אמרתי כלום, שתקתי ליאור ניגב לי את הדמעות פתחתי את הדלת ויצאתי.

איפשהו בלב מאוד רציתי שירוץ אחרי, ירדתי למטה התחיל גשם מאוד חזק אבל לי כבר לא היה אכפת מכלום הקור המקפיא הזה שמחתי עליו כי אולי היה מקפיא את הרגשות שלי לאדם שאהבתי יותר מכל דבר אחר בעולם הזה, התחלתי להתקדם לכיוון הבית שלי שמה אוזניות מדליקה את השירים שלי ומתחילה ללכת הלכתי לאט מאוד לאט, כל כך לא רציתי להבין שזה נגמר שזהו זה הכול נגמר.

הגעתי ליד הבית שלי השעה 6 בבוקר בחוץ כפור, התיישבתי במדרגות של הבית שלי והתחלתי להתייפח כמו ילדה קטנה כל כך בכיתי שהשכנה מהבית לידי יצאה התיישבה לידי וחיבקה אותי חזק. עברו כמה חודשים התגייסתי לצבא, התחלתי את השירות שלי וביקשתי להיות בבסיס הכי רחוק שניתן מהבית כמה שיותר רחוק יותר טוב עם כמה שיותר שבתות.

וכך עבר לו הזמן הינה הגיע לו יום הולדת 20 השנה השנייה שלא חגגתי יום הולדת כי לא הרגשתי צורך התנתקתי מכולם, לא שמרתי על קשר עם אף אחד ויותר מהכול הוצאתי חייל בודד על מנת להתרחק לחלוטין ולשים לזה סוף.

יום אחד נסעתי לתל אביב בהוראת המפקד שלי, עליתי לרכבת כמובן עם אוזניות, התיישבתי ותקעתי את הראש בטלפון, הינה עוד שעתיים מיותרות מהזמן שלי מתחילות להן, לאחר כ10 דקות אני מרימה את הראש אני רואה במושב מולי יושב בחור במדיי חייל הסתכלתי ואני רואה שזה ליאור, נדם הלב שלי.

לא הבנתי איך אחרי שנתיים משום מקום הבן אדם הזה פתאום יושב מולי, ליאור מסתכל עליי ומחייך 

"מה נשמע?

שותקת….

"שאלתי מה נשמע"?

"הכול בסדר" עניתי.

"לאן את נוסעת?"

"להביא מסמכים מאחד הבסיסים בתל אביב" אהה נחמד אני גם בדרך לאחד מהבסיסים שם"

"אהה, אוקי נחמד"

"יש לך את המספר שלי תגידי"?

ולי רק עובר בראש גם אם לא… אני זוכרת בעל פה ולעולם לא אשכח אותו.

"כן" … עניתי.

"אני אשלח לך הודעה שאסיים ויפגוש אותך בתחנה המרכזית סבידור ניסע יחד לבית"

באותו רגע הוא קם ויצא בתחנה שלו… לא הבנתי כל כך למה הוא אמר את זה הייתי בכזה הלם ולא הבנתי למה שירצה לנסוע איתי חזרה הביתה. כל כך כעסתי שכל מה שעשיתי על מנת להתרחק ואיזה דרך עברתי והוא פשוט לאחר שנתיים מופיע לי ברכבת וקובע לי עובדות… החלטתי לא לענות אם ישלח לי הודעה ולסיים כמה שיותר מהר את הסידורים שלי ולרוץ לרכבת על מנת לנסוע לבית. 

התחנה שלי עצרה בסבידור מרכז ויצאתי, הגעתי לאן שצריך מסרתי מסמכים בדרך לתחנה חזרה לאחר כשעה וחצי נכנסתי לקנות לי קפה ומים, נתתי את הכסף למוכר ונעמד לידי בחור ואיך לא…. כמובן שזה היה ליאור, בשלב מסוים כבר התחלתי להרגיש שיש עליי איתורן.

הטלפון שלי היה כבוי ללא סוללה ולליאור לא היה אפשרות להשיג אותי.

"איך ידעת שאהיה כאן עכשיו"?

"אני כאן כבר שעה וחצי מחכה לך" ידעתי שתבואי" את אוהבת קפה וצוחק…"

הרגשת באותו רגע שאני הולכת להתפוצץ…

עלינו לרכבת וליאור החליט להתיישב ליידי בשלב מסוים ליאור נרדם לי על החזה הרגשתי שאני חוזרת אחורה בזמן וניצלתי כל שנייה ורגע מהזמן הזה. הגענו לתחנת יעד וירדנו ממנה אני וליאור גרים באותה עיר לכן גם נסענו יחד באוטובוס לבית.

אחרי יומיים אני מקבלת שיחת טלפון מליאור והוא מבקש ממני להיפגש, סופ"ש לאחר מכן שוב וכך שוב ושוב, ליאור חזר לדבר איתי התקרב אליי יותר ויותר מיום ליום ושוב בנה את האמון מולי כחבר הכי טוב שלי. 

והינה שוב הפגישות האלה הקרבה בנינו גדלה, ושוב הכול חזר לקדמותו, אני התחלתי מערכת יחסים עם גבר אחר, ליאור היה נוכח שם כל הזמן אמא שלי הייתה נגד הקשר שלי ושל הבן זוג שלי ומאוד בעד ליאור נגיד ככה, התחלתי לצאת למסיבות ולבלות הרבה התחלתי לשתות ולעשן, התחילה תקופה מאוד פרועה בחיי והיום אני מבינה שכל זה קרה עקב כאב בלתי נסבל של שנים.

במהלך הזמן התחלתי שוב להגיע בלילות לליאור אך הפעם מבלי שההורים שלו ידעו והכל היה בסוד מוחלט. היינו שותים יחד ומסיימים את הלילה אצלו בחדר. וזה הפך למשהו קבוע אך לא מחייב…

מה קורה היום אתם שואלים?

היום ליאור נשוי עם אישה מהממת וילד שנולד לא ממזמן, אני מתחתנת עוד חודש עם אותו בן זוג שאמא שלי אף פעם לא אהבה.

איך זה נגמר בנינו אתם שואלים? בגיל 20 נכנסתי להריון, ושם היה סוף הסיפור.

לא אין ילד ב סיפור אהבה הזה זה נגמר עוד באותו שבוע, אף אחד עד היום לא יודע על כך, והרגשות? תמיד יהיו שם, סיפור אהבה? כנראה לא יגמר לעולם… הזמנתי את ליאור לחתונה שלי, למרות שאני יודעת שהוא לא יגיע, אני מדי פעם פוגשת את אשתו בחנות מנשקת אותה ומחבקת אותה לשלום.

את ליאור אני רואה מידי פעם באירועים חברתיים כמו בריתות וחתונות, האם זה קשה? כן זה מאוד קשה הגוף בוגד בי ואני מקבלת התקפי חרדה, האם אני מתרגשת? כן כל פעם מחדש שהוא צץ לי מעבר לפינה בטעות ונותן לי חיבוק אני מאבדת את זה שוב ושוב.

היום לאחר 10 שנים ואנחנו כמעט בני 30 זה עדיין לא עבר, זה סיפור אהבה שכנראה לא יעבור לעולם, התחושה הזאת תרדוף אותי כנראה רוב חיי, מה עובר לליאור בראש תמיד סקרן אותי, איך הוא חושב והאם הוא מאושר, האם הוא מרגיש את אותו סיפור אהבה כמוני, אנחנו שתי נשמות תאומות שאיבדו את הדרך והיום אני מודה על זה ובאמת שהכול בסדר.

אולי בגלגול הבא אני וליאור נוכל לסיים את סיפור אהבה שהתחלנו.